מגדל המים של הכפר

חדר האוכל

בית תרבות

מגורי מנהל הכפר

צוות העובדים

בניית הכפר בזמן מאורעות 1936 -1938

כפר הנוער הדתי נבנה בעיצומן של "מאורעות 1936 - 1938". שר המושבות הבריטי אורמסבי-גור, נהג מדיניות תגובה מתונה כלפי הערבים ולא ניסה לדכא את המהומות באמצעים תקיפים. בשלהי שנת 1935 וחורף 1936 כבר דמתה ארץ-ישראל לחבית של אבק שריפה שעמדה להתפוצץ בכל רגע. באזור הצפון ביצעו כנופיות ערביות מזוינות, בראשות השיח' עז אל-דין אל-קסאם מעשי טרור. הפורעים הערבים בראשותו של קאוקג'י מצאו מסתור בשטחי הצמחייה הצפופים שמסביב לכפר הנוער וממנו יצאו לפוצץ את קו הנפט. היו גם התקפות ישירות על כפר הנוער עצמו. אסור היה לנוע בו ללא נשק.
למרות המצב הביטחוני הקשה הוחל בבניה מואצת של הכפר וגובשו דפוסים לניהול הכפר. בחוזה שנחתם בין "חברת כפר הנוער הדתי בע"מ" ובין "עלית-הנוער", סוכמו יחסי הגומלין בין שני הצדדים והמחויבויות של כל צד. נקבעה לכפר הנהלה מצומצמת - ועד מנהל - הכוללת את נציגי "עלית-הנוער": גב' הנרייטה סאלד, סגנה הנס בייט והד"ר פ. נואק. וכן את נציגי "הועדה לעלית-הנוער הדתי": ד"ר אהרון ברט, ע. נוימן, ד"ר ארנסט סימון, ד"ר אולמן ומשה אונא וכן את נציג "הפועל – המזרחי": אברהם קסטנבוים. הועד המנהל בחר את האדריכל מאיר בן-אורי יליד גרמניה כדי לשרטט את תוכניות הבניה של כפר הנוער הדתי. בן אורי היה אישיות רבת פנים: אדריכל, מלחין, מנצח מקהלות, מעטר ספרים, תלמידו של הצייר הרמן שטרוק ואיש ה"מזרחי". מאיר בן אורי תכנן ישובים ומוסדות וביניהם ישיבת בני עקיבא בכפר הרא'ה.
לאחר שתי התקפות ירי של פורעים ערבים על הכפר, פנה מזכיר הכפר אלכסנדר אדלר לעליית הנוער בבקשה לממן אמצעי הגנה בסך 200 לא"י (לירות ארץ ישראליות). לכפר אושרו שני גפירים (שוטרים) בלבד מטעם ההגנה והבריטים ערכו תדיר חיפושים אחר נשק נוסף שחשדו שמצוי בישוב ללא אישור. השמירה בלילות חולקה בין כולם, גברים ונשים. הוחלט למגן את קירות צריפי המגורים בלוחות פלדה שביניהן חצץ כדי למנוע חדירת כדורים, למתוח גדרות-תייל מסביב לכפר ולהקים נקודות תצפית על מגדל המים. הנס בייט, סגנה של הנרייטה סאלד, אישר סכום של 65 לא"י בלבד. כל זה לא מנע את המשך הבניה וההכנות לקליטת קבוצת בני הנוער הראשונה מגרמניה שאמורה להגיע במרס 1938.

השלמת המבנים והתיישבות המשפחות הראשונות.

בקיץ 1937 הוכשר הכפר למגורי המשפחות הראשונות: שמואל מלר ומשפחת אברהם (בומה) מלר, משפחת אסתר ואלכסנדר אדלר ומשפחת הנס והלנה רוזנפלד. משפחות אלה ניהלו סוג של חיי שיתוף ועסקו בהקמת מבני המשק של כפר הנוער בהתאם לתכנוניו של בן-אורי. בדצמבר 1937 דיווח אלכסנדר אדלר לחברי ההנהלה שבנית מבני היסוד של הכפר אמורה להסתיים בחודש מרץ 1938 והם:
1. חדר אוכל לשמונים איש, לידו מגדל מים ועמדת תצפית. 2. מטבח, כולל אגף לשטיפת כלים. 3. מחסן מכולת (למוצרי מזון). 4. מחסן בגדים. 5. חדר תפירה. 6. מקלחות ושירותים. 7. בית מגורים המיועד לעשרים חניכים ולמדריך. בכל אחד מחדרי המגורים לחניכים יהיה מקום לארבע מיטות. בנוסף לכך יבנו בבנין זה שני חדרי לימוד קטנים, מחסן אם-בית לאחסון כלים וכן שירותים ומקלחות. 8. שלושה צריפי עץ המיועדים למגורי עובדים ובכל צריף ארבעה חדרים.
9. מסגריה. 10. מבנים לשימוש הענפים החקלאיים: שני לולים, בית אימון, אורוות סוסים ופרידות, מחסן למכונות חקלאיות ומחסן לגן-ירק.
(מקור: אדלר, דו"ח על הבניה בכפר הנוער הדתי, דצמבר 1937, אצ"מ, 75/482-S).

צריפים למגורי עובדים. 1938

המדריכים והעובדים בכפר הנוער הדתי

מינוי המדריכים היה בעל חשיבות עליונה, ובחירתם נעשתה בקפדנות מרובה. במדריכים ראו את הגורם המרכזי, שאמור היה להביא להצלחת הקבוצה או לכישלונה. החיפושים אחר מדריכים מתאימים החל עוד לפני הגעתו של אויגן מיכאליס לכפר.
ביום 12.7.38 דן הדירקטוריון במינוי מדריכים ל"כפר הנוער הדתי". בדיון השתתפו ה. סאלד, ד"ר א. סימון, ד"ר פ. נואק, ר. הרץ וא. אדלר. בדיון הועלו שמותיהם של בן-ציון ענברי ויוסף ולק. ביחס לבן-ציון ענברי הייתה הסכמה כללית למינוי, ודעתם של הנוכחים הייתה שיש לו את הכישורים הדרושים להדרכה הן מבחינת אישיותו והן מבחינת השכלתו. לגבי יוסף ולק ציינו הכול את השכלתו הרחבה וכושרו המתודי, אך...הועלו ביחס אליו מספר בעיות טכניות: העדרה של דירת מגורים עבור משפחתו של יוסף ולק, שהיה נשוי ואב לשני ילדים, ובעיית השכר שנקבע לשמונה לא"י לחודש, סכום שלא יכול היה להספיק לבעל משפחה. לסיכום הוחלט להשאיר את ההכרעה בידי אויגן מיכאליס.
(מקור: פרוטוקול מישיבת הדירקטוריון, 12.7.38, אצ"מ, 75/486-S).
ב-18.9.38 נמסר לחברי ההנהלה של "כפר הנוער הדתי", שיוסף ולק החליט שלא לקבל עליו את תפקיד המדריך, ובמקומו נתמנה ד"ר נתן הופמן מתלמידי בית-המדרש למורים של "המזרחי" בירושלים. נתן הופמן נולד בברסלאו, והצטרף כבר בימי נעוריו לתנועה הדתית חלוצית בגרמניה. בטרם עלותו ארצה הספיק להדריך במחנות ההכנה של "עלית-הנוער" בגרמניה. על-פי בקשת "הועדה לעלית-הנוער הדתי" הסכים לקבל את תפקיד ההדרכה בכפר, והמינוי אושר על-ידי הדירקטוריון.
(אדלר ואנטריליגטור להנהלת "כפר הנוער הדתי", 18.9.38, אצ"מ, 75/486 –S).
כותב רודי הרץ: "מחנכים מעולים פעלו בכפר הנוער, מהם שתפסו מאוחר יותר מקום מרכזי בחינוך הדתי בארץ, מהם שהתמידו שנים רבות בכפר הנוער... הם התגלו...כאנשי חינוך מחוננים ביוזמתם ובגישתם הפתוחה לנוער."
(מקור: אברהם הרץ: "כך נולד כפר הנוער הדתי". הוצאת יד שפירא. תשמ'ט)

אויגן מיכאליס מגיע לכפר הנוער הדתי

חוה מיכאליס רוחצת את רותי בכיור של צריף המגורים

ביום 5.8.1938 חודשיים ימים לפני "ליל הבדולח" הגיעו אויגן וחוה מיכאליס עם ביתם התינוקת רותי לנמל חיפה. הכנת מגורי המשפחה בכפר הנוער טרם הסתיימו ולכן נאלצו "לאחסן" את רותי במעון משפחתי על הכרמל. לימים סיפר אויגן שזאת הייתה חוויה טראומטית קשה: נאסר עליהם לבקר את רותי במשך השבועות ששהתה במעון ומשנתאפשרו תנאי המגורים להביא גם אותה לכפר הנוער– מצאו ילדה עצובה ומנוכרת שלא הסכימה לחייך, לדבר ולשמוח במשך חודשים רבים. רק בדיעבד הסתבר לחוה ואויגן שהרופא ורעייתו נהגו בפעוטות שבהשגחתם בנוקשות, בהתנכרות ובאכזריות של ממש. ימי ההסתגלות הראשונים בכפר לא היו קלים לשני הצדדים.
ביומו הראשון בכפר כינס אויגן את כל צוות העובדים לשיחת הכרות. רובם כבר הכירו את אויגן בגרמניה, העריכו את אישיותו הסוחפת, את כושר מנהיגותו וידעו על כישוריו הפדגוגיים והארגוניים וקיבלו את הבחירה בו בשמחה. אויגן הבהיר כי מעתה כל סמכויות הניהול בידיו ועם זאת הבטיח לעודד ולהתייחס בכובד ראש להצעות וליוזמות של הצוות. היחיד שנפגע וערער על פיחות במעמדו היה מנהל המשק וולטר מנדלסון. משלא התקבל ערעורו הגיש את התפטרותו והניח שיתקשו למצוא לו מחליף – ולכן תתקבלנה דרישותיו. אבל אויגן מיכאליס קיבל ואישר מייד את התפטרותו של מנדלסון. כעבור חודשים ספורים שיחרר קיבוץ רודגס את רודי הרץ, שנתמנה למרכז המשק החקלאי במקומו של מנדלסון.
נושא נוסף במחלוקת היה הגדרת סמכויות בין מנהל הכפר לבין הועדה לעלית הנוער הדתי. אויגן מיכאליס קבע מייד עם הגדרת תפקידו כמנהל, כי הוא בלבד, בשילובם של צוות עובדיו, יהיה האחראי הבלעדי לדמותו החינוכית של הכפר. נקודה חשובה זו הייתה מנוגדת להגדרות תפקידה של "הועדה לעליית הנוער הדתי". חברי וועדה זו היו בין היוזמים את הקמתו של הכפר. בדרך כלל הועדה הייתה זו שבחרה מורים, עובדים, ותוכניות לימוד עבור חברות הנוער הדתיות. אולם אויגן מיכאליס הכין עוד בגרמניה תוכנית עבודה מפורטת ומקיפה לכפר משולבת בהשקפת עולמו החינוכית. עם הגעתו של מיכאליס לכפר הנוער הדתי, הוא חזר והבהיר ל"וועדה לעלית הנוער הדתי" שלא יהיה מוכן לקבל את מרותה. יחד עם זאת הבהיר כי יאזין ברצון להצעותיה אולם אינו מוותר על סמכותו כפוסק אחרון. חברי הועדה הכירו במעמדו ובכישוריו של מיכאליס וקיבלו את תנאיו. הם ביקרו בכפר לעיתים תכופות, נתקבלו ברצון ושותפו במאור פנים בהכנות ובהתלבטויות ואף תרמו לאויגן מניסיונם בארץ.