הכשרה חקלאית של תנועת הנוער "בלאו ויס"
Judischer Wanderbund Blau-Weiss

הכשרה חקלאית של קבוצת הנוער "ברית עולים" מתנועת JJWB
Jung Juedischer Wanderbund

הסיבות להקמתן של "הכשרות" מקצועיות בגרמניה

לאחר מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור (1917) בדבר הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, נוצרה אווירה של תמיכה ברעיון הציוני. בינואר 1918 התכנסה בחרקוב המועצה הראשונה של אגודת 'החלוץ' ברוסיה. המועצה קבעה כי תפקידם של חברי 'החלוץ' "...להכשיר את עצמם לעבודה בארץ, ללמוד את השפה העברית ולעלות לארץ ישראל..".
גם בגרמניה נדפס במרס 1918 מאמר בעיתון תנועת הנוער היהודי "בלאו וייס" שבו נאמר כי: "…אין עוד לשאול האם נעלה ארצה אלא כיצד …ולכן יש להתחיל בבחירת מקצוע מתאים". בשנת 1920 נעשה ניסיון ראשון ע"י תנועת הנוער "בלאו וייס" להקים הכשרה לימודית ב-  Markenhof שבדרום מערב גרמניה.
החל משנת 1922 אישרה ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל קבלת "סרטיפיקט" – רישיון עליה לארץ ישראל - רק למי שהיו בידם לפחות 1000 ליש"ט או שהיה "בעל הכשרה מקצועית חיונית". בין ה"חיוניים" נמנו חקלאים עובדי אדמה, מסגרים, נגרים ועוד. בדרישות אלה לא יכלו לעמוד רוב בני הנוער בגרמניה וההכשרה המקצועית הייתה עכשיו צורך חיוני. על רקע זה קמו עוד ועוד "הכשרות" ברחבי אירופה שמגמתן לתת בידי הצעירים "מקצוע חיוני" שיאפשר קבלת הסרטיפיקט הבריטי.

חניכי תנועת "החלוץ" בהכשרה ימית למקצוע הספנות,
בדרכם ללימודים באונית סוחר בנמל המבורג.

בית המגורים של חברי "קיבוץ זרובבל" - הכשרה ימית
בבלנקנזה ליד המבורג.

קיבוצי הכשרה של תנועת "החלוץ" בהמבורג

חניך תנועת "החלוץ" בהכשרת גננות-נוי בקיבוץ
"וילהלמיננהוהא" בבלנקנזה שבהמבורג.

תנועת החלוץ נוסדה בגרמניה בשנת 1922 במטרה לשמש כארגון גג לתנועות הנוער הציוניות, ובמטרה לרכז את הכשרתם של בני הנוער לחיי עבודה והגשמה חלוצית בארץ ישראל. בשנת 1935 היו בתנועה 15,000 חברים, ובהמבורג בלבד נמנו בשנת 1937 כ-2,500 חברים. בין השנים 1935 – 1937, הקימה תנועת החלוץ בסיוע הקהילה היהודית בהמבורג  13 סניפים. סניף ההכשרה המרכזי היה ב"בית החלוץ" בהמבורג ובנוסף הוקמו 7 קיבוצי הכשרה ו-4 סניפים לפעילות קבוצתית. בין הקיבוצים שבהם ניתנה הכשרה חקלאית היו: קיבוץ "וילהלמיננהוהא" Wilhelminenhohe שהיה בחווה חקלאית קטנה ברחוב Rissener Landstrasse 127, "קיבוץ חרות-חרות" Cherut-Charut שהיה ברחוב Grotiusweg 36, והכשרה ימית של ספנים שנערכה בחברת הספנות של "לוסי בורקהרדט" Lucy Borchardt's Fairplay Shipping Company.
 בשנת 1937, היה אויגן מיכאליס  חבר ההנהלה של וילהלמיננהוהא – שהיה אז מרכז ההכשרה הארצי לבני נוער מייסודם של תנועת "החלוץ" והקהילה היהודית בהמבורג. Wilhelminenhohe – Landjugend und Erholubgsheim des Deutsch-Israelitischen Gemeinde.

הכשרות מקצועיות לנוער דתי בגרמניה

הסיבות להקמתן של "הכשרות" מקצועיות לנוער דתי בגרמניה

בית החלוצים בהכשרת רודגס

כאשר התפשט הרעיון הציוני גם אל הציבור האורתודוקסי בגרמניה חיפשו פתרון מתאים להכנתם של צעירים דתיים להגשמה בארץ ישראל. צעירים דתיים בודדים הצטרפו להכשרות ה"בלאו וייס" ותנועת "ברית המשוטטים היהודים" ה- JJWB למרות אופיין החילוני. אחדים עברו הכנה מעשית כבודדים אצל משפחות חקלאיות. לא הייתה קיימת עבורם מסגרת מאחדת. הצרכים היום יומיים של צעירים דתיים שונים מצרכיהם של בני נוער אחרים. לשם קיום רוב חובות הדת הם זקוקים יותר מן האחרים למסגרת מלכדת. מסגרת כזאת חיונית כדי לייחד מקום לתפילה במניין, להכניס בו ספר תורה, לחגוג בצוותא את השבת והחגים ולארגן לעצמם אספקה של מזון כשר. כבודדים בביתם של איכרים נוצרים או בהכשרות חילוניות – רוב המשימות האלה היו בלתי אפשריות. מכאן עלה הרעיון להקים מפעל "הכשרה" עבור צעירים דתיים בגרמניה.
מלבד כל הסיבות המעשיות ראו יוזמי ה"הכשרות" האלה חשיבות עליונה באיחוד הצעירים כקבוצה וביצירת אוירה של חברותא מלוכדת. בסיום הכשרתם זו אמורים הצעירים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה יחד כחברה מגובשת שתקים יחד ישובים ותמשיך גם בארץ לענות על צרכיה המיוחדים של חברה דתית.

חוות ההכשרה לנוער דתי בצנרוד Bezenrod

פעילי "תנועת המזרחי" החליטו לחכור חווה מאיכר בכפר בצנרוד Betzenrod ליד העיר פולדה Fulda ולהכשיר בה נוער דתי, ובה בעת להגשים את מורשתו של הרב ד"ר נחמיה נובל, רבה הראשי של המבורג שנפטר בפרנקפורט בשנת 1922. את הרעיון העלה פרופ' עקיבא ארנסט סימון שהיה הכוח הדוחף, אדווין פייסט שדאג לאמצעים הכספיים, ובנימין (בנו) כהן שערך את ההסכמים המשפטיים והתכנון הכלכלי. בחודש דצמבר 1923 נחכרה חווה מאיכר זקן, גודלה היה 150 דונם עם משק מוזנח ללא חשמל או טלפון. את ניהול החווה הפקידו בידיו של משה (מו) אונא שהיה האגרונום היחיד שומר המצוות בגרמניה והייתה לו הכשרה חקלאית מעשית ועיונית. בשנת 1924 נקלטו בחוות בצנרוד 12 חניכים ובמשך 3 שנים היו בה כמה מחזורים שהצליחו מעל למשוער.

חוות ההכשרה לנוער דתי רודגס Rodges

שמועת החווה בבנצנרוד הגיעה לרוב הנוער הדתי בגרמניה והתברר שהמשק קטן מלהכשיר את כל המבקשים. על כן נחכרה חווה גדולה יותר בכפר רודגס Rodges שגם הוא שכן ליד העיר פולדה Fulda. ברודגס ניתן להכשיר 30 חלוצים, מאחר ומשה אונא עלה לארץ ישראל בשנת 1927, מונה לחוות רודגס מנהל חדש: דוד אינטריליגטור (בית אריה) , בוגר תנועת "צעירי מזרחי". בשנת 1929, נקבעה החווה ברודגס כמרכז לתנועת "ברית חלוצים דתיים" בגרמניה.
מנהל החווה – דוד בית אריה וחבריה החלוצים הרגישו עצמם נושאי דגל התנועה וכאחראים להתפתחותה המעשית. עד להקמת בח"ד, עלו בוגרי חוות רודגס לארץ ישראל כבודדים, כל אחד בסיום הכשרתו. לאחר הקמת בח"ד החלו החלוצים הדתיים לעלות לארץ כגרעינים מאורגנים ובכך להגשים את רעיון "תורה ועבודה". בחול המועד פסח תרפ"ט (אפריל 1929), בכינוס השנתי של תנועת בח"ד ברודגס, גרמניה, נוסד גרעין של 16 חלוצים וחלוצות דתיים בשם "קיבוץ עלייה רודגס".
בסוף שנת 1929, עזב מנהל החווה, דוד בית אריה, את תפקידו ועלה לארץ ישראל. במקומו נבחר אברהם רודי הרץ Rudy Herz שהחל את דרכו בתנועת הנוער "ברית המשוטטים", עבר לתנועת "עזרא", וסיים את הכשרתו בחוות רודגס. רודי הרץ היה מן הדמויות המרכזיות בתנועת בח"ד ונמנה עם הנהלתה. רודי יזם את הכשרתם הרוחנית של החלוצים. מלבד הכשרתם ל"עבודה" הקדישו ביוזמתו חברי רודגס גם כמה חודשים ל "תורה" וזאת ע"י ללימודים בישיבה של הרב ד"ר דוד צבי הופמן בפרנקפורט.

הקמת קיבוץ דתי בארץ ישראל: קיבוץ "רודגס"

ביום 13.11.1930 עלו לארץ-ישראל שישה עשר חלוצי בח"ד מן ההכשרה ברודגס שבגרמניה והתיישבו ממזרח לפתח-תקוה, על אדמות פרטיות שנרכשו ע"י הרב ד"ר יעקב אריה אדולף סלבנדי באמצעות אגודת חובבי ציון בפרנקפורט. החלוצים החליטו להתבסס במקום, בתחילה כקואופרטיב, ואחר כך כקיבוץ ואף קראו לו בשם "קיבוץ רודגס" ע"ש מקום ההכשרה שלהם בגרמניה. הקמת קיבוץ רודגס הייתה אבן פינה בתולדות החלוציות הדתית וההתיישבות הדתית בארץ ישראל. השם רודגס יהפוך ברבות הימים למושג וערך בדומה למעמד לו זכתה "כנרת" בהתיישבות העובדת.
מימין: קיבוץ רודגס בראשיתו.

חוות ההכשרה לנוער דתי גרינגסהוף  Gehringshof

עם סיום חוזה החכירה של רודגס בשנת 1931, נרכשה החווה הגדולה בגרינגסהוף. בחווה זו היה משק גדול ומפותח עם ענפי משק מגוונים שכללו: פלחה, גן ירק, רפת חלב, לול ובריכות דגים. בחווה היה מקום להכשרת 50 חלוצים בלבד. זרם הצעירים הדתיים המבקשים לעלות לא"י הלך וגבר .חניכים רבים עבדו אצל איכרים בכפרי הסביבה כאשר המגורים היו בבית משותף בגרינגסהוף. בערבים, בשבתות ובחגים התכנסו כל החלוצים לתפילה ולסעודה סביב שולחן משותף. במסגרת החווה נערכו הרצאות ושעורים בעברית, תנ"ך ותלמוד,

שלמה נחליאל (בומבך)

החווה החקלאית בגרינגסהוף עם בריכות הדגים.

סיכום

אברהם רודי הרץ
(1905 – 1997)

עקיבא ארנסט סימון
(1899 – 1988)

דוד בית אריה
(1903 – 1989)

במאמר רחב יריעה משנת 1928, מבהיר אויגן מיכאליס את חזון הציוניות הדתית בגרמניה, חזון של הגשמה חלוצית מעשית ודתית: "יסודות רעיוננו הם תורה ועבודה. חזון 'תורה ועבודה' מאחד אותנו למען ארץ ישראל.... ארץ ישראל חייבת לעמוד במרכז.... רעיונות "תורה ועבודה" מבטאים געגועים לטוהר מוסרי, לצדק סוציאלי ולתקוותם של בני הנוער לעתיד טוב יותר." (Bundesblatter 1, 1928 Cheschwan 5689). מפעל ההכשרות הדתיות בגרמניה, הוא תוצאה של חינוך נוער דתי לציונות מגשימה. הצלחתו בגרמניה נזקפת לזכות חזונם, התגייסותם ומסירותם להגשמה ציונית של ראשונים כמשה אונא, רודי הרץ, פרופ' ארנסט סימון, דוד בית אריה, אויגן מיכאליס ואחרים.
עם התגברות הנאציזם והאנטישמיות גדל מפעל ההכשרות בגרמניה והתרחב. בין השנים 1934 – 1938, הוקמו כ-150 מוקדי הכשרה לחלוצים דתיים ב-15 ארצות. מוקדי הכשרה אלה כללו חוות להכשרה חקלאית, מפעלים ובתי מלאכה להכשרה מקצועית, "בתי חלוץ", סמינרים וישיבות. במרכזים אלה הוכשרו כ-3000 חניכים וחניכות שבחרו בחינוך ברוח "תורה ועבודה" ובהגשמה חלוצית ציונית להתיישבות בארץ ישראל.