|
|
| |
|
 |
| |
|
חופשה בהרים שנת 1936 |
|
 |
|
חווה -
תקופת הלימודים בהמבורג
חווה מיכאליס לבית דורלכר נולדה ב- ז' חשון תרע"ו
15.10.1915 ברובע יוקרתי של המבורג
Rotherbaum, למשפחה אמידה
ומבוססת. אביה, שמואל סמואל דורלכר Samuel
Durlacher היה סוחר יינות מצליח ועסקיו
נפרשו על פני אירופה. אימה הדוויג דורלכר (לבית לוי) הייתה ביתו של
אלפרד לוי נשיא הקהילה היהודית של המבורג. חוה זכתה בחינוך ערכי,
ליבראלי ופתוח, בבית ספר פרטי, הרחק מן האידיאולוגיה הציונית. היה
זה בית ספר יסודי ועל-יסודי לבנות של ד"ר יעקב לבנברג
Dr. J. Loewenberg Realschule fur Medchen
ברחוב יוהנסאלהה 33
Johnsallee. בשנת 1929
התקבלה לבית ספר תיכון לבנות Israelitische
Tochterschule שהיה ברחוב קרוליננשטרסה 35
Carolinenstrasse.
בשנת 1932 סיימה את ביה"ס הגבוה לכלכלת-בית בהמבורג
Hochschulen für Ernährung und Hauswirtschaft,
Hamburg. בשנת 1934 עברה לברלין כדי ללמוד
בקורס סיעודי לטיפול בתינוקות שנערך בבית החולים היהודי בברלין
Judische Krankenhaus in der Auguststrasse. |
|
|
|
חוה מיכאליס בת
21 שנת 1936. |
|
בקורס סיעודי בברלין.
שנת 1934 |
|
הכרות
ונישואין עם אברהם אויגן מיכאליס
עם עליית הנאציזם לשלטון בשנת 1933 –ובהיותה בת 18 לערך, נלוותה אל
אחת מחברותיה למפגש של ערב שבת בתנועת הנוער הציונית
בח"ד (ברית
חלוצים דתיים), שם הכירה את אברהם אויגן מיכאליס שהיה פעיל מרכזי
בתנועה ומורה בכיר בביה"ס התיכון "תלמוד תורה" בהמבורג. האיש שעמד
בראש תנועת הנוער הציונית - שבה את ליבה של חוה. גם אויגן לא נותר
אדיש ליופייה של חניכתו בת ה-18 ובשלהי שנת 1935 נישאו בטכס חתונה
אזרחי במשרדי עיריית המבורג ולאחר מכן בטכס דתי
במסגרת המשפחה.
אויגן וחוה מיכאליס עברו להתגורר בבית דירות ברחוב אפנדורפר 30
Eppendorfer
Landstrasse, היו
מעורים בחיי החברה ופעילים בתנועה הציונית. ברור היה לשניהם שימיהם
בגרמניה ספורים ועתידם בארץ- ישראל. |
|
הגירה
מגרמניה ועליה לארץ ישראל
בסוף שנת 1936, כשתוכניות העלייה כבר קרמו עור, ואויגן
קיבל הצעה לעמוד בראש כפר הנוער הדתי, נולדה בהמבורג
רותי - ביתם הבכורה של חוה ואויגן. הוריו של אויגן,
פלורה ושמואל קארל מיכאליס, קיבלו אישור וסרטיפיקט
לצאת מגרמניה ולהגר לפלסטינה. בכל חודש היה אויגן שולח
להם 200 מרק למחיה. הוריה של חווה,
הדוויג וסמואל
דורלכר, לא גילו התלהבות להחלטת הזוג לעלות לפלסטינה.
למרות זאת, הלכה חוה אחרי בעלה ונרתמה כל השנים לכל
תפקיד בכפר: מניקיון השירותים בימים ראשונים, דרך
עבודה במרפאת החולים ועד לטיפול אישי בבעיות חניכים.
ביום 5 לאוגוסט 1938 עלו חוה ואויגן מיכאליס עם ביתם
רותי, על האוניה "איטליה", וכעבור כמה ימים
הגיעו לנמל חיפה, כאשר מכל עבר עולים
קולות נאומיו של היטלר. |
|
 |
|
 |
|
|
|
אויגן, חוה ופלורה מיכאליס לאחר טכס החתונה האזרחי
בעיריית המבורג. דצמבר 1935. |
|
חוה
רוחצת את רותי בכיור שהיה במרפסת צריף המגורים. קיץ
1939. |
|
|
חבלי
קליטה בכפר הנוער הדתי
עם בואה לכפר, הייתה חוה מיכאליס בחודשי הריון
מתקדמים. החיים בכפר הנידח, ונטול התשתיות היו זרים,
בלתי מוכרים ושונים בתכלית מן הנוחות לה הורגלה
בהמבורג. מבית מידות שבו היו משרתים ומטפלות מצאה את
עצמה בצריף עץ עם כיור בודד במרפסת. מקלחת ללא מים
חמים ושירותים משותפים שהיו הרחק במורד הגבעה. היא
לקחה על עצמה עבודות של אם בית בכפר ובמקביל, טיפלה
בתינוקת רותי. בשנת 1938 לאחר פתיחת שנת הלימודים בכפר
הנוער הדתי, נולדה למשפחת מיכאליס הבת השנייה חנה שמיד
עם לידתה כונתה "חנוש".
|
 |
|
 |
|
שגרת החיים בצריף
המגורים.
בצריף של
משפחת מיכאליס, שבו התגוררו במשך 15 שנה, המשיכו החינוך וחיי התרבות ה"יקיים":
ארוחת הבוקר הוגשה תמיד, גם בימי חול וגם בחג, ליד
שולחן מכוסה במפת בד ועליה מסודרים הצלחות, כוסות
החרסינה, הסכו"ם, הכול על פי מסורת הבית בהמבורג. רותי
נזכרת: "ארוחת הבוקר נפתחה בהסבריו של אבא על המהלכים
האחרונים של כוחות הברית כשהוא מצביע עליהם באטלס.
ברקע היה מתנגן תקליט של מוסיקה קלאסית מעל הפטפון
הידני. בצלחת, מחצית האשכולית, חרוצה לפלחים, ולאחריה
דייסת שיבולת-שועל (קוואקר) הביצה הרכה, שבושלה 4 דקות
בדיוק, הוגשה בגביעים מיוחדים מכוסים בבובת צמר
צבעונית השומרות על חום הביצים. כך מידי בוקר, קיץ
וחורף. אבא ישב תמיד בראש השולחן ואיש לא העלה בדעתו
לשבת על מקומו גם לאחר הארוחה. לארוחת הערב נהג אבא
להזמין את בני הבית באמצעות הגונג שהיה תלוי ליד שעון
הקיר הגדול שהשמיע צלצולי
Big Ben
מידי רבע
שעה". |
|
הגירה מהמבורג הבורגנית על גדות
אגם האלסטר אל הצריף בכפר
הנוער הדתי.
מקלחת ושירותים במבנה בשיפולי הגבעה.
שנת 1938. |
  |
|
חוה ואויגן עם הבנות רותי וחנוש. שנת 1939 |
הבנות מכינות שעורים בצריף תחת פיקוח קפדני |
|
|
ארוחות
הצהרים בשנות הארבעים של המאה העשרים זכורות לחנוש
ולרותי כחוויות משמימות.
רותי מסבירה: "הדרך מבית הספר שלנו בכפר
חסידים הייתה ארוכה ומתישה והגענו בשעות
הצהרים המאוחרות לצריף ריק. שני ההורים
היו בעבודה. הם אכלו את ארוחת הצהרים בחדר
האוכל המשותף עם החניכים והצוות. הארוחה
החמה שלנו, שהובאה מחדר האוכל, עמדה
בסירי-קומות על הפתילייה. והמאכלים, לאחר
שהתחממו שעות, כבר נפחו את נשמתם... החיים
בכפר התנהלו במתכונת הקיבוץ. כולנו, כל
ילדי העובדים, התקלחנו יום יום, קיץ וחורף
במקלחת המשותפת ששנים לא הותקנו בה מים
חמים. גם השירותים היו משותפים. אבל היינו
חבורת ילדים מלוכדת כשאנחנו מתנחמים אלו
באלו".
פטירתם של חוה ואויגן מיכאליס
אברהם אויגן מיכאליס נפטר בכפר הנוער הדתי
ביום ג' אדר תשל"ד 24.2.1974, לאחר מחלה
קשה. חוה הוסיפה לחיות באלמנותה בעיר חיפה
עוד כעשרים שנה. נפילתו של אבי נכדה
ב"אסון המסוקים", ומותו בטרם עת של מוטל'ה
חתנה, הכו בה בעצמה רבה. היא נפטרה ביום
א' אדר תשנ"ח 27.2.1998 בהיותה בת 83. יום
זה היה למחרת טכס האזכרה לנכדה אבי אפנר
ויומיים לפני יום השנה העשרים למותו של
אויגן. וכדרכה בחייה, הלכה בעקבותיו גם
במותו.
|
|
בצריף גדלו 4
ילדי מיכאליס: רותי, רעיה, חנוש ויוחי. |
 |
|
 |
|
 |
| |
|
הכתובה של
חווה ואויגן מיכאליס. לחץ להגדלה. |
|
|
|
 |
|
המשפחה
המורחבת בכנס אהלו ליד הכינרת. שנת 2006. |
|
|
