|
|
|
 |
|
הערים
אלטונה (משמאל) והמבורג (מימין) על הגדה הצפונית של
נהר האלבה. ציור מסוף המאה ה-17. |
|
1.
קהילה יהודית עתיקה בהמבורג: היהודים
הפורטוגזים (הספרדים) |
|
היהודים הראשונים שהתיישבו בהמבורג היו יהודים ספרדים
שהגיעו בסוף המאה ה-16 מספרד ומפורטוגל דרך הולנד,
לאחר שגורשו מארצות אלה בידי הספרדים. בתחילה ככל
הנראה היו אלה אנוסים, שחזרו שם ליהדותם.
בין המשפחות הראשונות שהתיישבו
באלטונה ידועה משפחתו של שמואל בן יהודה לייב
Samuel ben Jehuda Leub שהגיעה מדרום
גרמניה לאלטונה בשנת 1586.
בתחילת המאה ה-17, חתמה מועצת העיר על הסכם עם יהודים ספרדים
אלו, ובו נאסר במפורש על היהודים לקיים בפומבי "מפגשי
דת" וטקסי ברית מילה.
בשנת 1612 התחייבו היהודים להתנהג "בדרכי
שלום ובלי להתבלט", נאסר עליהם להעסיק משרתים נוצרים,
או להחזיק ברכוש (נדל"ן). כמו כן נמנעו מהם הזכויות
האזרחיות. ההיתר למגורים יכול היה להתבטל בכל רגע.
בזמן זה התגוררו בהמבורג 125 משפחות יהודיות שנדרשו
לשלם מס שנתי. בשנת 1623 הוכפל סכום המס, ובתמורה קבלו
היהודים הגנה תחת החוק, ואישור זמני להשתמש בבית
המטבחים העירוני. ב-1628 הם קבלו רשות להקים בית כנסת,
בעוד שרב כיהן בקהילה כבר משנת 1611. בשנת 1650 הם כבר
קבלו רשות להפעיל שלושה בתי כנסת: באלטן וול (Alten
Wall), הרלישקייט Herrlichkeit ומונקדם Munkedamm והותר להם
לפתוח בית קברות משלהם באלטונה.
היהודים הפורטוגזים לא הורשו להתגורר בעיר הפנימית, אך
מצד שני לא הוכנסו לגטו. הם התיישבו בעיקר בשכונות:
אלטן וול, הרלישקייט, מונקדם ורודינגסמרקט
(Rudingsmarkt), והתמחו במסחר סיטונאי של סוכר, טבק,
קפה, קקאו, בד כותנה ותבלינים- בעיקר פלפל שחור, וחיש
מהר פיתחו מסחר פורח. היו להם קשרים טובים עם המושבות
החדשות באמריקה, ובשנת 1619 הם השתתפו בהקמת בנק
לניכיון שטרות. הקהילה של היהודים הפורטוגזים נשארה
נפרדת מהקהילה של היהודים הגרמנים בכל הקשור לשפה,
טקסי הדת, תרבות ומעמד חברתי.
|
|
 |
|
|
|
רב הקהילה נושא דרשה.
ציור משנת 1743 |
|
קהילה יהודית
עתיקה בהמבורג: היהודים הגרמנים
(אשכנזים). |
|
|
 |
|
בשנת 1600 התיישבו לראשונה יהודים גרמנים בעיר המבורג,
ובשנת 1649 התגוררו במקום 15 משפחות. אנשי הדת, הכמורה
והאובראלטן –מועצת זקני העיר (Oberalten) התנגדו
למגוריהם בהמבורג. מעל דוכן הכנסייה הוסתו תושבי העיר,
לגרש את "הטפילים" מהעיר, ויהודים שהלכו ברחובות
הסתכנו בחייהם. מאז 1529 היו זקני המועצה האלה אחראים
על רווחת עניי העיר. הייתה להם סמכות תחיקתית, ועצתם
נשמעה בנושאים של הממשל והניהול של העיר. בשנת 1649
גורשו היהודים האשכנזים מהעיר אחרי התסיסה שהייתה בקרב
הכמורה וקבוצה קטנה מקרב עשירי העיר שהחזיקו בנכסים
בעיר. המגורשים מצאו מקלט בעיר השכנה אלטונה. |
|
באלטונה עצמה קיבלו היהודים ב-1641 מכתב הגנה מהמלך
הדני, שהעניק להם זכויות אזרחיות. הקהילה בעיר ונדסבק
(Wandsbek) השיגה מעמד דומה בשנת 1671. תמורת זאת
נדרשו היהודים לשלם מס שנתי, ותשלום נוסף בכל פעם
שהוכתר מלך חדש.בהמשך, הורשו היהודים לחזור ולשהות בהמבורג במשך שעות
היום, בתנאי שהחזיקו ב"תעודת מעבר" מיוחדת ששילמו
תמורתה, ושהייתה בתוקף לארבעה שבועות. כאשר נכנסו
השוודים לאלטונה בחורף 1657, נמלטו 36 המשפחות של
האשכנזים להמבורג ומצאו בה מקלט, ולמשך זמן קצר חיו בה
בשלום ובשלוה. ב-1667, דרשו שוב האזרחים בעלי הנכסים
בעיר לגרש את היהודים מהעיר, אך הפעם ללא הצלחה. בשנת 1671 התאחדו הקהילה האשכנזית של המבורג וקהילת
אלטונה למסגרת קהילתית אחת, ובשנת 1674 הצטרפה אליהן
קהילת ונדסבק. הקהילה המאוחדת נקראה קהילת אה"ו
(אלטונה, המבורג, ונסבק) ובין רבניה היו הרב יחזקאל
קצנלבוגן (1713 - 1749) הרב יהונתן אייבשיץ (1690 –
1764). |
|
רק בשנת 1697 קבלו אישור להקים בית כנסת, תמורת תשלום
מס "עושר". זכויות אזרחיות עדיין נמנעו מהם. נאסר
עליהם להיות חברים בגילדות השונות, והעיסוקים היחידים
שהותרו להם היו, משכונאות, חלפנות, מסחר בטבק ובאבנים
טובות, ואריגת בדי תחרה, כולל שיבוץ זהב וכסף. בכל פעם
שניסו לעבוד באחת המלאכות הם נרדפו על ידי הגילדות.
(רק אחרי שנחקק במאה התשע עשרה חוק חופש העיסוק
והמסחר, הפסיקו הגילדות לרדוף את בעלי המלאכה שלא היה
בידם רשיון [Boehhnhasen] ושנאלצו לעבוד בסתר. חברי
הגילדה היו "צדים אותם", והורסים את כלי עבודתם כדי
למנוע את יכולת העבודה שלהם. בערי המסחר נרדפו גם
הסוחרים שסחרו בתוצרת זו ללא רשיון.מצב היהודים השתפר בשנת 1710 כאשר הרוזן הוגו פון
שיינבורן העביר חקיקה חדשה בקשר ליהודי אלטונה,
שהעניקה להם חסות והגנה, זכויות אזרחיות שוות, ואסר על
הגילדות לרדוף אותם. |
|
 |
|
|
קבוצת גברים וקבוצת נשים בטכס חתונה
יהודי בשנת 1743 |
|
 |
|
עם
זאת עדיין היה אסור להם לקיים טקסי דת בפומבי, או לעסוק בהלוואת כספים. ב-1711 הם
הורשו להקים בית קברות משלהם מחוץ לשער דמטור
(Dammtor). היו בתי קברות קיימים כבר באוטנסן
(Ottensen) (1693) ובקניגשטראסה (Konigstrasse) (1611)
שבאלטונה. בהמבורג נאסר עליהם לארגן סיוע רפואי. בשנת
1763 בנתה הקהילה היהודית באלטונה בית חולים סמוך לבית
הקברות, והקהילה היהודית של המבורג השתתפה ב-15%
מההשקעה, וגם באחזקת הוועד. לקהילה היהודית בוונדסבק
היה בית חולים משלהם מחוץ לשער מילרנטור (Millerntor),
כלומר רחוק מהעיירה.
תאור מפורט של החיים היהודיים באלטונה במאה ה-17
נמצא בספר זכרונותיה של גליקל פון האמל (מהמלין)
שנולדה בהמבורג בשנת 1645. ("גליקל - זכרונות 1691 -
1719". ההדירה ותרגמה מיידיש לעברית: פרופ' חוה
טורניאנסקי. בהוצאת מרכז דינור ומרכז שזר לתולדות
ישראל, 2006.)
היהודים האשכנזים בהמבורג לא הורשו להחזיק נכסים בתוך
המבורג, לא בעיר הישנה ולא בעיר החדשה. הם גם לא הורשו
להסתובב חופשי בעיר הפנימית. הם הורשו להתגורר רק
במספר רחובות מסוימים: אלתר וול, גרוסניומרקט
((grossneumarkt. הוּטן (Hutten), קוהלהופן
(Kohlhufen), מונקדם, נוייר שטיינווג (Neuer Steinaeg),
פטרשטראסה (Peterstrasse) וזוגהאוסמרקט
(Zeughausmarkt). עם זאת מעולם לא הוכנסו לגטו.
האנטישמיות רווחה, ובליל 24 באוגוסט שנת 1730 היא
התפרצה בעוצמה רבה נגד היהודים במרכז
העיר החדשה נוישטט
Neustadt
(מרכז המבורג). |
|
הדרגונים
- פרשי
הצבא בהמבורג. שנת 1810 |
|
|
הגורמים הבסיסיים לשנאה ולזעם היו כרגיל דעה קדומה,
פחדים ורתיעה מתחרות. אנשי הכמורה שתמיד תמכו ב"המבורג
נקיה מיהודים" הוסיפו שמן על המדורה, ומעל הדוכן הסיתו
בגלוי נגד היהודים וקראו לעשות בהם פוגרום. ביום הבא
נאספו 1,000 אזרחים בגרוסניומרקט והחלו לנפץ את
החלונות ולשדוד את הבתים של היהודים. הדרגונים (פרשי
הצבא) נקראו להשליט סדר, אך גם הם נרגמו באבנים. אחר
כך הוזעקו חיילי הרגלים וכמה פלוגות של המשמר האזרחי
כתגבורת. רק ביום ראשון, ב-27 באוגוסט שב השקט על כנו.
יהודים רבים נמלטו לאלטונה, או מצאו מסתור בבתי ידידים
נוצרים. |
|
בשנת 1764, היו בקהילה האשכנזית בעיר: חמישה יהלומנים,
שני יצרני טבק, ארבעה סוחרי יין וארבעה רופאים. רוב
היהודים סחרו במספוא לבהמות, זרעוני מאכל, בירה, עצים,
כבול, סדקית, פאות נוכריות, דיו, שעווה לחותמות,
חוטים, צמר, צעצועים, בגדים יד שנייה, ועור. במקרים
מסוימים הצריך המסחר הזה אישור של הגילדות.
בתי הכנסת
של יהודי המבורג הוסתרו בדרך
כלל בחצרות, מאחורי בתי המגורים. בשנת 1788
נבנה בית כנסת גדול באלבשטראסה Elbstrasse
ע"י יהודי אלטונה האשכנזים אשר
עברו להתגורר בהמבורג. |
|
|
|
2. הקהילה "הגרמנית-ישראלית"
1821 – 1860. |
|
|
|
בראשית המאה ה-19 התגוררו בהמבורג 6,300 יהודים אשכנזים וכ-130
יהודים ספרדים-פורטוגזים, שהיוו סה"כ כ-6% מהאוכלוסייה. זו
הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בגרמניה. אחוד הקהילות
אה"ו – אלטונה המבורג וונסדבק – שנוסד ב-1671, פורק ב-1812
ע"י צו של השלטונות הצרפתים ששלטו אז במקום. בעקבות זאת
הוקמה בשנת 1821 ה"קהילה הגרמנית-ישראלית" (Deutsch-Israelitische
Gemeinde (D.I.G שבחרה ברב ראשי את ר' יצחק ברנייס. בשנת
1834 פנו היהודים בשתי פטיציות למועצת העיר ודרשו שוויון
זכויות שמשמעותן שהדת היהודית תקבל מעמד שווה לנצרות.
ב-1837 הורשו היהודים להיות אפוטרופוס לילד נוצרי. ב-1841
הורשו היהודים להתיישב בסט. פאולי (שטחים של הכנסייה),
ובשנת 1842 קיבל מועדון צעירים נוצרי גם יהודים כחברים
במועדון.
עם זאת, הסיוע המשמעותי ביותר מבחינת המאבק לשוויון זכויות
הגיע מכיוון אחר. בבחירות המקומיות שנערכו בשנת 1848 הייתה
ליהודים זכות בחירה, ושתי מפלגות שרצו את קולותיהם הבטיחו
להם שוויון זכויות. הדבר התבצע בפברואר 1849. שוויון
זכויות אזרחיות ועירוניות הושג כאמור אחרי בחירות 1848,
והאינטגרציה החלה להתממש בעשורים הבאים. |
|
 |
|
|
דמויות בכיכר העיר המבורג. איור משנת
1735. |
|
בשנת 1849 קיבלו
הגילדות את היהודים לשורותיהם, ובשנת 1851 הותרו נישואים
מעורבים. החוקה החדשה שהתקבלה במארס 1860, ביססה את שוויון
הזכויות. בשנת 1864התקבלו חוקים חדשים בקשר ליהודים - חוק
המשפחה החדש, חוק העדות, וחוק הירושה התקבלו בקשר ליהודים, וכך בוטל סופית החוק המפלה את "בני דת משה" |
|
החוק
החדש נקרא: Mosaic Law ובאמצעותו הורשו היהודים לקיים את טקסי דתם בפומבי. העיר קיבלה על
עצמה את האחריות על ענייני הרווחה של היהודים. יהודי
המבורג השיגו שוויון זכויות, אך רק אחרי תקופת רפובליקת
ווימאר הושג שוויון חברתי אמיתי. |
|
|
|
 |
|
המבורג, שנת 1830. בכיכר
השוק המרכזי. ציור של האחים כריסטופר ופטר סור
Christoffer and Peter Suhr |
|
